ירונים נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין

לפני ערעור על החלטת כבוד הרשם ר' שמיע מיום 16.3.14, בגדרה דחה את בקשת המערער להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום (כבוד השופטת ע' זינגר) בת.א. 20027-11-11.

המערער הגיש תביעה לבית משפט השלום בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים. המשיבה עתרה לדחיית התביעה על הסף בשל העדר עילה, בטענה כי לנהג לא היה רשיון נהיגה כנדרש ולפיכך אין לתאונה כיסוי ביטוחי. לאחר שהמערער השיב לבקשה העניק לו בית המשפט קמא הזדמנויות נוספות להשלים טענות בעניין זה, ככל הנראה גם מהטעם שלנוכח מועד התאונה (30.10.2005) התיישנה עילת תביעה אפשרית כנגד קרנית. בסופו של יום דחה בית המשפט קמא את התביעה על הסף, תוך שהוא מאמץ את טענות המשיבה בעניין הוראות הפוליסה ובנוגע לפרשנות הוראת תקנה 567(2)(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. פסק-הדין הדוחה את התביעה ניתן ביום 20.10.13.

מכתב הערעור עולה כי פסק-הדין הומצא לב"כ המערער ביום 21.10.13. על אף זאת, ולמרות שגם לשיטת המערער ניתן היה להגיש ערעור על פסק-הדין רק עד ליום 5.12.13, בחר המערער להגיש ביום 2.12.13 בקשה לבית המשפט קמא לביטול פסק-דין. בקשה זו נדחתה ביום 31.12.13. ביום 2.2.14 הגיש מהערער ערעור על פסק-הדין. יחד עימו הגיש בקשה להארכת המועד להגשת הערעור, כאשר לשיטתו יש בעובדה שהגיש בקשה לביטול פסק-הדין והמתין עד לקבלת ההחלטה משום "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור. טענה זו נדחתה בהחלטתו של כבוד הרשם מיום 16.3.14, בגדרה הבהיר כי הנטייה היא לצמצם בקבלת טענות בעניין "טעם מיוחד", ואלה שמורות דרך כלל לגורמים שאינם בשליטת בעל-הדין. כבוד הרשם הוסיף והבהיר כי בחירה של בעל-דין לנקוט בהליך דיוני כזה או אחר, על אף שהוא מודע לכך שהגשת הבקשה לביטול פסק-דין אינה עוצרת את מרוץ המועדים להגשת הערעור, אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הערעור.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בתיק בית המשפט קמא ובתיק הערעור שהוגש על פסק-דינו של בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לנקוט בדרך הדיונית שמוסדה בפרקטיקה הנוהגת ולהורות על דחיית הערעור ללא צורך בקבלת תגובה מטעם המשיב (לעניין האפשרות לדחות ערעור על החלטת רשם ללא צורך בקיום דיון או במתן תשובה ראו החלטת כבוד השופטת דורנר בבש"א 11157/02 עו"ד מורגנשטרן נ' מלמד, מיום 4.3.03; החלטת כבוד השופט גרוניס בבש"א 661/08 ע"א 10258/07 גולדבליט נ' מעלות הנביאים בע"מ, מיום 31.3.08; החלטות אלה הוחלו גם על ערעורי רשם בבתי המשפט המחוזיים – ראו לדוגמא החלטת כבוד סגן הנשיא (כתארו אז) השופט זילברטל בע"ר (י-ם) 40347-08-10 גבאי נ' עבדי, מיום 1.9.10; החלטת כבוד השופט מ' סובל בע"ר (י-ם) 34903-03-10 אייכנברונר נ' מועצה אזורית מרחבים, מיום 25.4.10; החלטת כבוד השופטת ת' בזק-רפפורט בע"ר (י-ם) 37751-08-11 סלם נ' עמידר, מיום 6.9.11).

הנמקתו של כבוד הרשם מקובלת עלי, ולמעשה אין צורך להוסיף לאמור בה. משניתן פסק-דין, ובפרט פסק-דין המושתת על פרשנות הוראות חוק או פוליסה, הדרך לתקיפתו היא בהגשת ערעור. משבחר בעל-דין, שהיה מיוצג הן בהליך בבית המשפט קמא והן בהליכים שאחריו, שלא להגיש ערעור אלא לנסות ולהביא לביטול פסק-הדין בדרכים אחרות, אין לו אלא להלין על עצמו. יוער כי אף אם סבר המערער שהתקיימו בעניינו טעמים להגשת בקשה לביטול פסק-הדין (ולסוגייה זו התייחס בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 31.12.13) לא היתה כל מניעה מלהגיש במקביל ערעור לבית משפט זה כדי שלא להחמיץ את המועד להגשתו. במקרה דנא פעל המערער במודע עת הגיש את הבקשה לביטול פסק-דין חלף הגשת ערעור, כשהוא סבור כי מחדלו מהגשת הערעור יוכר בדיעבד כ"טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור. אין מקום לקבל דרך התנהלות זו, ולא ניתן לראות כבחירה באפיק דיוני שגוי כעילה להארכת מועד. בהערת אגב יוער כי אף אם סבר המערער שהדין עימו, וכי הגשת הבקשה לביטול פסק-הדין עוצרת את מרוץ הזמנים להגשת הערעור, הרי שהיה עליו להגיש את הערעור בתוך שלושה ימים ממועד קבלת ההחלטה בבקשה זו (הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה 42 יום לאחר מתן פסק-הדין), ולא כחלוף למעלה מחודש ימים מעת נתינתה.

לפיכך אני מורה על דחיית הערעור. משלא התבקשה תשובת המשיבה לא אעשה צו להוצאות. המזכירות תשיב את הפקדון לידי המערער.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ד, 23 אפריל 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: